#separator:tab
#html:true
#notetype column:1
#tags column:5
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	צז. תניא וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה. מדוע נקט התנא דוקא ירדן?	"רש""י פירש ירדן וכן שאר נהרות, ותנא זה על יד הירדן היה יושב <sup>סג</sup>.<span style=""font-size: 12pt !important; color: #504f4b;"">
<br>סג.  והרשב""א  (ד""ה וכן)  הביא את פרש""י וכתב אבל בירושלמי פירשוה לענין קדושת הארץ וירדן בדווקא, שאילו נטל הירדן מארץ העמים והרחיב בגבול הארץ, הוי מה שנתן והרחיב לא""י בקדושת הארץ. ואם נמשך אצל הארץ ונתן לארץ העמים, על חוץ לארץ יחשב, שהכתוב תלה גבול הארץ בירדן.</span>"	"ב""מ כב."		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	צח. 1) אם יפות מהן תרומתו תרומה. ואולי בשעה שתרם לא היה לו נוח שיתרום מהיפות 2) ואם לאו אין תרומתו תרומה. מדוע לא יאמר לו השליח בהכי אמדתיך? 	"1) תירצו התוס' (ד""ה אם) דכיון דחזינן ביה דניחא ליה השתא, אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה.2) תירצו התוס' (ד""ה ואם) שמיפות אין רגילות לתרום, ולכך לא היה לו לתרום בשום ענין מהם בלא רשותו."	"ב""מ תוס' כב."		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	צט. אריסו של מרי בר איסק נתן פירות לאורחיו. מדוע מר זוטרא לא אכל 1) והרי אמר רבא שאריס משלו מוכר 2) גם לאחר שמרי שאל למה לא נתת יפות מאלו? 	"1) תירצו התוס' (ד""ה מר זוטרא) שאצל רבא הביא האריס מביתו דמסתמא ממה שהגיע לחלקו מביא, אבל כאן שהביא מן הפרדס היה חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם <sup>סד</sup>.2) דלא אמרו דכלך אצל יפות הוי גילוי דעת אלא לענין תרומה משום שהיא מצוה, אבל כאן אמר כן משום הבושה.<span style=""font-size: 12pt !important; color: #504f4b;"">
<br>סד.  וברא""ש  (סי' ג)  משמע שרק לאחר חלוקה מותר לאריס לתת אבל קודם חלוקה אין לו היתר לתת כלל. והרשב""א  (ד""ה אמימר)  תירץ שרבא התיר שבישתא ומר זוטרא סבר ששבישתא דוקא דתלושין והגיעו ליחלק, ויש לתלות שמחלקו הן, אבל כאן אכלו מפירות מחוברים.</span>"	"ב""מ כב. ותוס'"		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	ק. תמרים שהרוח משירם האם מותר לאכלם ומדוע? 	"התמרים מותרים דעבידי דנתרי ומכיון שיודע שהרוח תשירם ושקצים ורמשים <sup>סה</sup> יאכלום הוא מתייאש מראש <sup>סו</sup>. ובמקום שלא שכיחים שקצים ורמשים כתבו התוס' (ד""ה מאחר) שהתמרים שנפלו סמוך לאילן אסורים משום שחזותם מוכיח עליהם, ואלו שהרוח מוליכן למרחוק לאביי הסובר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אסורים ולרבא הסובר דהוי יאוש מותרים. אם הקרקע של יתומים, לאביי אסורים כיון שאינם בני מחילה, ולרבא כתבו התוס' (ד""ה דלאו) שמותרים דכיון דלכי גדלי מייאשי השתא נמי מקרי יאוש. אם הדקלים מוקפים בגדר שאין השקצים ורמשים נכנסים לשם התמרים שבתוך הגדר אסורים. אם נפלו מחוץ לגדר כתבו התוס' (ד""ה כרכתא) שלאביי הסובר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אסורים ולרבא מותרים, שכשיש גדר הבעלים סבורים שכולם יפלו תחת האילן ושם ישתמרו משקצים ורמשים.<span style=""font-size: 12pt !important; color: #504f4b;"">
<br>סה.  והרשב""א  (ד""ה והשתא)  פירש שהשקצים עולים ומכים בשרשי התמרים והם מתיבשים, והם קלים בפני הרוח והרוח מפזרתן למרחוק עד שאין חזותן מוכחת עליהן, והילכך מעיקרא יאושי מיאש מינייהו, אבל מה שתחת האילן אסור שחזותו מוכיח עליו.
<br>סו.  והרשב""א כתב שלפירוש הנ""ל אין מותרים אלא תמרים הנזרקים למרחוק שאין חזותן מוכחת עליהם, אבל הנופלים תחת האילן אסורים.</span>"	"ב""מ כב: ותוס'"		
